למה" זה עובד "כל כך- מה שעומד "מאחורי הדברים

ראשי >מאמרים והגיגים
את תורת פיאז'ה ,וזה באמת יכול לתת איזושהי אינדיקציה מסויימת לגבי "רמת התלמיד ביחס לבני גילו . מדעית זה נהדר ,זה טוב לסטטיסטיקה . אתה בממוצע, או מעליו ,או מתחתיו . יש ממוצע ויש "נורמה " יש מדד אתה יכול להיות מעל לנורמה ואז מריעים לך (אם כי גם שם יש פעמים עניין לא פשוט) .ואם לא? זה מתחיל להיות בעייתי.

בבית הספר כש 30-40 תלמידים צריכים ללמוד באותו הרגע את אותו החומר :דהיינו להתחיל ביחד ולסיים ביחד . מובן שצריך ליישר קו ומי שלא עומד בקצב ,ממהר או מתעכב –יוצר בעייה.

של מי הבעייה?

כמובן של התלמיד . אם הוא טרוד בעניינים אחרים, אם הקצב שלו שונה ,אם העניין שלו שונה –הוא כבר לא משתלב .

ואז מתחיל "מסע עינויים" – הילד שלך לא בקצב,

ואם הוא "שמח" "קפיצי" –כי יש לו אנרגיות בריאות כי הוא עכשו רוצה לשחק כדורגל ,או כי החומר הזה ממש לא מעניין , או כי החבר שלו העליב אותו והוא בכלל לא פנוי ללמידה-

הוא כבר רואה וחש את אי הנוחות סביבו ,הוא כבר מרגיש שמשהו לא בסדר איתו..

בקיצור ,אם אתה לא בגבולות הנורמה- יש לך בעיה ויש שמות לבעיה ,ואותיות (באנגלית) ל"בעיה" .ואם זה היה נשאר כך : ניחא,

העניין הוא שלרוב, הילד (בעידוד המבוגרים) הופך להיות מזוהה עם הבעיה ומבין שמשהו לא תקין אצלו וזה כמו כדור שלג – זה כמו תווית שמוטבעת עליך,

הוא באמת מתחיל להרגיש בעיה ועכשיו יש גם "חותמת". "אם כך! אני יכול להמשיך . ממילא אני כזה ואין מה לעשות ,אז אולי בכלל אין לי סיכוי .ואני מאד רוצה לעשות אחרת אבל לא מצליח....! וכו' אפשר להוסיף עוד

כי נחתם החוזה.

אז מנסים כל מיני שיטות ודרכים שבחלקם עוזרים אבל חלקי והסטיגמה נשארת. כי

גישה >עשייה >תוצאות

התוצאות שלנו נובעות מהפעולות שלנו (העשייה) ,והפעולות נגזרות מהגישה שלנו שהיא אוסף האמונות והדיעות שלנו על עצמנו ועל העולם .

כאשר רוצים לשנות את התוצאה –"האוטומט" שלנו רוצה לשנות את העשייה וזה נכון ,אך מדוע לעיתים איננו מצליחים? ??

להשיג ציונים טובים יותר, להיות יותר חברותיים,לרזות, להפסיק לעשן .וכו' מפני שאנו מנסים לשנות את הפעולה שיכולה לסייע מעט ולהועיל לזמן מה, או מלמדים את הילד שעליו להגביר מאמץ ולפעול ביתר אינטנסיביות .אך אם לא טיפלנו באמונות שלו , בתחושות של "אני לא...שווה...מוצלח ... וכו' הוא מרגיש "כישלון", מה הסיכוי שלו להצליח באמת?

אז מה הפתרון? מה אני מציעה?

אימון בשילוב "המסע"

האימון מציב מראה,-היכן אני נמצא? ומהי "הבעיה? חשוב להבין וגם לדעת לאן אני רוצה להגיע? ואפשר לשנות "חוזים"-

לעיתים "זה עובד" ברמת ההבנה וההצהרה מחדש .

אך לרוב זה לא מחזיק מעמד זמן רב

וכולם רוצים להצליח, חלק גדול גם באמת "מנסים" ו"משתדלים" ופועלים באופן שונה.

אך לרוב זה לא מחזיק מעמד זמן רב . למה?

כי עמוק עמוק בפנים שוכן זיכרון תאי(ארוע, או מישהו ש"היה בית היוצר),ממש בתוך הגוף . כמו מחשב .זה נרשם ,ולעיתים "נתקע " שם רגש , והרגש היה חזק ולא תמיד ניתן לו ביטוי .וכך נוצרה החסימה.

. כדי לשנות באמת ,נדרים וחוזים –על מנת שזה לא יישאר רק בגדר הצהרה

יש לרדת לעומקם של הדברים ולגלות את שורש החסימה –לתת לה ביטוי ולשחרר אותה לנצח

וכך עובד "המסע"-

השילוב הזה פשוט מנצח "זה עובד".








את תורת פיאז'ה ,וזה באמת יכול לתת איזושהי אינדיקציה מסויימת לגבי "רמת התלמיד ביחס לבני גילו . מדעית זה נהדר ,זה טוב לסטטיסטיקה . אתה בממוצע, או מעליו ,או מתחתיו . יש ממוצע ויש "נורמה " יש מדד אתה יכול להיות מעל לנורמה ואז מריעים לך (אם כי גם שם יש פעמים עניין לא פשוט) .ואם לא? זה מתחיל להיות בעייתי.

בבית הספר כש 30-40 תלמידים צריכים ללמוד באותו הרגע את אותו החומר :דהיינו להתחיל ביחד ולסיים ביחד . מובן שצריך ליישר קו ומי שלא עומד בקצב ,ממהר או מתעכב –יוצר בעייה.

של מי הבעייה?

כמובן של התלמיד . אם הוא טרוד בעניינים אחרים, אם הקצב שלו שונה ,אם העניין שלו שונה –הוא כבר לא משתלב .

ואז מתחיל "מסע עינויים" – הילד שלך לא בקצב,

ואם הוא "שמח" "קפיצי" –כי יש לו אנרגיות בריאות כי הוא עכשו רוצה לשחק כדורגל ,או כי החומר הזה ממש לא מעניין , או כי החבר שלו העליב אותו והוא בכלל לא פנוי ללמידה-

הוא כבר רואה וחש את אי הנוחות סביבו ,הוא כבר מרגיש שמשהו לא בסדר איתו..

בקיצור ,אם אתה לא בגבולות הנורמה- יש לך בעיה ויש שמות לבעיה ,ואותיות (באנגלית) ל"בעיה" .ואם זה היה נשאר כך : ניחא,

העניין הוא שלרוב, הילד (בעידוד המבוגרים) הופך להיות מזוהה עם הבעיה ומבין שמשהו לא תקין אצלו וזה כמו כדור שלג – זה כמו תווית שמוטבעת עליך,

הוא באמת מתחיל להרגיש בעיה ועכשיו יש גם "חותמת". "אם כך! אני יכול להמשיך . ממילא אני כזה ואין מה לעשות ,אז אולי בכלל אין לי סיכוי .ואני מאד רוצה לעשות אחרת אבל לא מצליח....! וכו' אפשר להוסיף עוד

כי נחתם החוזה.

אז מנסים כל מיני שיטות ודרכים שבחלקם עוזרים אבל חלקי והסטיגמה נשארת. כי

גישה >עשייה >תוצאות

התוצאות שלנו נובעות מהפעולות שלנו (העשייה) ,והפעולות נגזרות מהגישה שלנו שהיא אוסף האמונות והדיעות שלנו על עצמנו ועל העולם .

כאשר רוצים לשנות את התוצאה –"האוטומט" שלנו רוצה לשנות את העשייה וזה נכון ,אך מדוע לעיתים איננו מצליחים? ??

להשיג ציונים טובים יותר, להיות יותר חברותיים,לרזות, להפסיק לעשן .וכו' מפני שאנו מנסים לשנות את הפעולה שיכולה לסייע מעט ולהועיל לזמן מה, או מלמדים את הילד שעליו להגביר מאמץ ולפעול ביתר אינטנסיביות .אך אם לא טיפלנו באמונות שלו , בתחושות של "אני לא...שווה...מוצלח ... וכו' הוא מרגיש "כישלון", מה הסיכוי שלו להצליח באמת?

אז מה הפתרון? מה אני מציעה?

אימון בשילוב "המסע"

האימון מציב מראה,-היכן אני נמצא? ומהי "הבעיה? חשוב להבין וגם לדעת לאן אני רוצה להגיע? ואפשר לשנות "חוזים"-

לעיתים "זה עובד" ברמת ההבנה וההצהרה מחדש .

אך לרוב זה לא מחזיק מעמד זמן רב

וכולם רוצים להצליח, חלק גדול גם באמת "מנסים" ו"משתדלים" ופועלים באופן שונה.

אך לרוב זה לא מחזיק מעמד זמן רב . למה?

כי עמוק עמוק בפנים שוכן זיכרון תאי(ארוע, או מישהו ש"היה בית היוצר),ממש בתוך הגוף . כמו מחשב .זה נרשם ,ולעיתים "נתקע " שם רגש , והרגש היה חזק ולא תמיד ניתן לו ביטוי .וכך נוצרה החסימה.

. כדי לשנות באמת ,נדרים וחוזים –על מנת שזה לא יישאר רק בגדר הצהרה

יש לרדת לעומקם של הדברים ולגלות את שורש החסימה –לתת לה ביטוי ולשחרר אותה לנצח

וכך עובד "המסע"-

השילוב הזה פשוט מנצח "זה עובד".








חיפוש